<h1>ארחות חיים הלכ' אבל סימן ד'</h1>
<h2>דף קנא:</h2>
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו ואין פוקקין נקביו ואין מניחין כלי שהוא מיקר על טבורו שלא יתפח ולא סכין אותו ולא מטלטלין אותו על המלח ולא על החול עד שימות והנוגע בו הרי זה שופך דמים. וכן המאמץ את עיניו עם יציאת הנשמה כאלו שופך דמים אלא משהה במעט שמא נתעלף. וכן אין קורעין עליו ולא מספידין ואין מכניסין ארון בביתו עד שימות. כתב הבעל הלכות ז"ל מת צריך שיעמץ עיניו ופושט ידיו ורגליו וסימן לדבר ויוסף ישית ידו על עיניך. אחרים אומרים מת ואחרים אומרים אינו מת אינו מעמץ עד שיתברר לו בודאי. מי שמת ועיניו פתוחות ורגליו כפופין וידיו [חבוקין] אז"ל מנפח לו יין בחוטמו ונותן לו שמן בין (ריסי) עיניו ואוחז בשני גודלי רגליו ועוצרן באצבעותיו והן מתאמצות. מת לבדו בבית ועיניו פתוחות ורגליו כפופין וידיו חבוקין הרי זה מפרק ומושך ופושט ומאמץ ובלבד שלא ישבר. וכיון שנטה אדם למות אין רשאין ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו כשהוא יחידי וימות בעגמת נפש מפני שהנפש משתוממת בשעה שהיא יוצאה מן הגוף ועוד שמא יקשיחו איבריו ויבא לידי גנות כדאמרינן ד' צריכים שמור וכו' עכ"ל.
